למה ״תהיו עצמכם״ זו העצה הכי מעצבנת ומתסכלת שתקבלו

אפריל 14, 2016

״תהיו עצמכם״ או בגרסה היותר ארוכה – ״תהיה עצמך, כל השאר תפוסים״ (אוסקר ויילד) – זו עצה מעצבנת, מבלבלת, לרוב האנשים היא גם מתסכלת.

ובכל זאת אני מאמין שזו העצה הכי טובה שתקבלו בחיים. 

מבולבלים? גם אני הייתי, אבל הבנתי משהו ואני חייב לספר לכם על זה.

____

רואים את הגיף הזה שרץ למעלה?

הגאון שעשה אותו הוא מאייר/אנימטור בשם אורי טור. הבוקר שמעתי אותו מרצה על האיורים שלו באירוע החודשי של Creative Mornings

שקף אחרי שקף, אורי חושף עוד ועוד ועוד יצירות יפיפיות שלו, שגורמות לי לרצות לצאת תכף ומיד לסופשבוע כדי שאוכל לבהות בהן עוד קצת. נגיד תראו את זה:

(אל תדאגו, לא שכחתי את הפואנטה שבשבילה התכנסנו. עוד קצת אומנות ומגיעים לשם.)

עכשיו בהרצאה, תוך כדי שהעיניים שלי יוצאות מהחורים שלהן, מה אורי מספר?

שאת רוב האיורים שלו הוא עושה בלי לתכנן מראש. הוא פשוט ״זורם״. הוא לוקח עט ומתחיל לצייר – לא עפרון. הוא ״לא אוהב למחוק״. 

ואז המחשבה שקפצה לי בראש ובטח גם ל-90% מהיושבים בחדר היתה –

״אתה חתיכת מניאק מוכשר, ואני בחיים שלי לא אהיה כל כך מוכשר במשהו, ואיך אתה מעז לעשות דברים כאלו יפים ואפילו בלי מחיקות?! בלי תכנון?! כאילו כמה מוכשר בנאדם יכול להיות?!!! וכמה מעצבן הוא יכול להיות שהוא מספר לנו שהוא פשוט ׳זורם׳?! מה עם קצת דיבור סטייל ליאונרד כהן שלכתוב שירה זה בעצם עבודה והוא יושב 100 שעות לפני שיוצא לו חצי שיר והוא עובד יותר שעות ביום ממהנדס?!״

כבר נהייתי עצבני.

אבל אורי המשיך והאיורים שלו עזרו לי להירגע. הנה עוד אחד (אחרון, ואז נתקדם לפואנטה):

12 שעות מוקדם יותר 

תכף נחזור לאורי טור. המחשבות המטרידות על ״תהיו עצמכם״ התחילו 12 שעות לפני כן, כששמעתי את גדי וילצ׳רסקי מרצה.

זה היה במסגרת Fuckup Nights – פעם בחודש מתכנסים אנשים לשמוע איך אנשים אחרים נכשלו בקטן או בענק, עשו לעצמם פדיחות, או משהו התחרבן להם ממש.

גם אני הרציתי שם אתמול, והמסר שלי היה: ״עד שלא התחלתי להיכשל והלכתי על בטוח, לא הגעתי רחוק בחיים״ מתובל בקצת ״תהיו עצמכם״.

את הערב חתם וילצ׳רסקי שסיפר איך כמעט ונהיה עורך-דין עם חיים משעממים שהוא לא מחובר אליהם, אבל בזכות טיול בהודו (וחומרים משני-תודעה), עצר את עצמו ברגע האחרון וניצל.

״הבנתי שכל בנאדם זה בעצם שני בני-אדם. יש את ״אני״ שהוא מי שהתגלגלתי להיות, ויש את ״אני״ שזה מי שהייתי רוצה להיות, מי שהעולם צריך שאני אהיה.״ הוא אמר (פחות או יותר, אל תתפסו אותי בציטוט).

״לכל אחד מכם יש בכיס האחורי של הג׳ינס פתק קטן, ובו רשום מה אתם צריכים להיות, אבל אתם מפחדים להסתכל עליו ולעשות את זה. מה נסגר אתכם? אתם מבזבזים את החיים!״

וילצ׳רסקי אמר את מה שאני רציתי לומר – רק פי עשרה יותר חזק ומצחיק ממני: ״תהיו עצמכם!״ והקהל אהב את זה.

אבל הוא ידע מצוין, וגם טרח לציין את זה – שזה נשמע כמו סתם קלישאה. 

הוא צדק, זה באמת סתם קלישאה.

כי כשמישהו נותן לך עצה כזו, הוא לא נותן לך איתה ספר עב-כרך עם הסברים איך לעזאזל לעשות את זה.

והוא לא נותן לך כרטיסייה לחמישים טיפולים שאולי תצטרך לעבור כדי להתגבר על פחדים, ומחסומים, ועל כל הדברים ששתלו לך בראש כל החיים ולפורר אותם כדי שיהיה לך אומץ להיות עצמך.

והוא לא נותן לך נזיר זן מתקפל שתוכל לשים בכיס שיעזור לך להבין מי זה בכלל ״עצמך״ שאתה אמור להצליח להיות.

אז איך אתה אמור ״להיות עצמך״, ומה זה עוזר שכולם אומרים לך שזה כדאי לך?

TED אשם בהכל

ואני כבר חודשים חושב איך TED אשם בכל זה.

כי מה קורה ב-TED? אנחנו רואים שם על הבמה אנשים ש-״עשו את זה״ בגדול. הם נהיו ״עצמם״ – והוכיחו לעולם ש״להיות עצמך״ זה הדבר הכי אדיר וכדאי שיכול להיות לך. אתה תהיה יותר מאושר, ושלם, ותעשה דברים משמעותיים, ותעזור לאנשים, ותרפא את הסרטן, ותצחיק אותנו, ותעשה מהפיכות באוגנדה ותצמיח שדות סוכר באנטרטיקה.

למה? כי פעם לא היית עצמך, ואז נהיית עצמך. ומאז הכל הולך פצצה.

אבל יש להם רק 18 דקות שם על הבמה. זמן מושלם לספר סיפור טוב של מהפך, אבל ממש לא מספיק זמן להסביר איך עושים את זה. ובטח שלא זמן מספיק לעשות עבודה רצינית שתוביל לשינוי בחיים של מישהו.

בעשר דקות שאחרי ה-TED אתה נשבע לעצמך שמעכשיו – אתה הולך להיות עצמך והכל יהיה מדהים.

אבל בגלל שאין לך מושג מי אתה בכלל ואיך להגיע לשם, אתה בסופו של דבר יותר מתוסכל ממה שהיית קודם. אולי היה עדיף בכלל לא לראות את ה-TED הזה.

(חייב לציין שגם אני חוטא בעניין הזה. מסתובב על במות ומספר לאנשים כמה מדהים ״להיות עצמך״. וואלה יופי ליאור.)

הסושי של ג׳ירו ודור ה-Y

וכל זה נהיה עוד יותר גרוע כשמכניסים למשוואה את דור ה-Y. אני אסביר.

ראיתם את הסרט ״חלומות הסושי של ג׳ירו?״ זה סרט מדהים על מסעדת הסושי היפנית היחידה בעולם שאי פעם קיבלה שלושה כוכבי מישלן.

ג׳ירו הוא דוגמא למישהו שמימש את עצמו. יש לו את מסעדת הסושי המצליחה והמוקפדת בעולם. 

אבל מה שמטורף בסרט הזה, זה שמראים איך הבן של ג׳ירו, שעובד אצל אבא, עובר תהליך משוגע לפני שמרשים לו לעשות בעצמו סושי. תהליך שנמשך המון המון שנים.

לוקח שמונה שנים(!) לפני שמרשים לך להכין את החביתה שנכנסת לסושי במסעדה של ג׳ירו.

שמונה שנים ללמוד להכין חביתה?! קצת מוגזם, לא?

כן, קצת מוגזם. 

אבל אולי זה איזון טוב לצד השני שאני רואה סביבי כל הזמן – שזה הרצון של דור ה-Y (מכליל את עצמי הפעם) – ללמוד דברים נורא מהר, ואז להשתעמם מלעשות אותם נורא מהר.

אנחנו קוראים בלוג שנקרא ״איך לכתוב את הבלוג הכי טוב בעולם בעשרה צעדים״ ולוקחים אותו פשוטו כמשמעו. בטוחים שאחרי שנקרא את המאמר הזה, ונעשה את עשרת הצעדים, אשכרה יש סיכוי שנצליח לכתוב את הבלוג הכי מצליח בעולם.

ואם נעשה את זה חודשיים רצוף – אז בכלל שיחקנו אותה. אנחנו עכשיו מקצוענים.

איזה שטויות!!!!

אף אחד עוד לא למד לכתוב את הבלוג הטוב בעולם בעשרה צעדים, גם לא בחודשיים, כנראה אפילו לא בתוך שנתיים. ללמוד משהו מבלוג או מוידאו ב-Youtube זה נחמד, אבל זה רק קצה קצה קצה קצהו של הקרחון של מה שצריך ללמוד כדי להצליח לעשות משהו כמו שצריך.

שלא לדבר על לעשות אותו במקצועיות.

שלא לדבר על להצטיין בו.

לעשות משהו כמו שצריך, לוקח שנים, ועדיף שגם יהיה מנטור טוב בסביבה.

וזה רבותיי, כולל גם את ״להיות עצמך״.

אי אפשר ללמוד איך ״להיות עצמך״ מהרצאה קצרה, או אפילו מספר אחד ארוך. זה לימודים שלא מפסיקים אף פעם, ועבודה שלוקחת שנים, ולמעשה לא מסתיימת לעולם.

נחזור לאורי טור, ונסיים במסקנה פרקטית

בסוף ההרצאה של אורי טור (זוכרים את המאייר מלמעלה?) הייתי חייב לשאול אותו איך לעזאזל יכול להיות שהוא מצייר ככה עם עט בלי מחיקות. איך יכול להיות שהוא עד כדי כך נמצא ב-Flow, חסר פחד, סומך על עצמו. 

(וכל מי שיצא לו פעם לעשות משהו כשהוא ב-Flow יודע איזה דברים מדהימים יוצאים משם.)

אורי חייך. 

הוא הסביר – זה לא קרה ביום אחד בהיר.

״אני מצייר ומתאמן בציור מאז שאני זוכר את עצמי. יש לי אינספור שעות של אימון.

ואז, כשלמדתי בבי״ס, ואמרו לי שאני צריך לתכנן לפני שאני מאייר משהו, לא רציתי לעשות את זה. הרגשתי שאני יכול לעשות את זה בלי תכנון. כבר הייתי ב-Flow.״

כלומר כשהמרצים שלו ניסו לשים אותו בתוך תבנית הוא אינטואיטיבית התנגד להיכנס לתבנית והמשיך להיות נאמן לעצמו. וזה עבד לו מדהים.

אבל(!) הוא הצליח להיות ״נאמן לעצמו״ רק משום שהוא התאמן כל החיים שלו על ה-Skill שלו. וזה לא היה עובד לו אחרת.

ויותר מזה, להיות נאמן לעצמך? – יש לזה מחיר גבוה שמשלם כל מי שמנסה. בשיחת פייסבוק-מסנג׳ר שעשיתי עם אורי אחרי ההרצאה הוא אמר לי:

״כל העניין הזה הוא באמת לא בחירה. פשוט התאמנתי על מה שכבר היה לי נוח לעשות. וזה לא עושה לי חיים קלים בשום צורה. אין לי הרבה לקוחות, ועם אלו שיש לא קל לתקשר… אני פשוט לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר… שנים עשיתי מיליון דברים אחרים בשביל להתפרנס.״

סוף דבר

״תהיו עצמכם״ – זו עצה שאומרים אנשים שעברו תהליך ארוך ומייגע בדרך להיות עצמם. הם מתכוונים אליה מכל הלב – גם וילצ׳רסקי, וגם סטיב ג׳ובס (בהרצאת המכללה הידועה שלו) וגם כל השאר. הם באמת רוצים שיהיה לכם טוב.

אבל זו עצה חלקית ביותר ולא שימושית.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם ״תהיו עצמכם״ תתפסו אותו באוזן, תושיבו אותו לקפה, ותנסו להבין מהו התהליך שעבר כדי להגיע לשם. כמה שנים זה לקח לו. 

תנסו להגיד לו שיעזוב שניה את המילים הגדולות, וירד לצעדים הספציפיים שהוא עשה בדרך. 

רק קחו בחשבון – יש מצב שהוא יספר לכם שאתם צריכים להכין חביתה במשך שמונה שנים.